מסע במרחב ובזמן: על האנתרופולוגיה וההיסטוריה של קופסת בנטו

כשאמא יפנית נפרדת מיקיריה בבוקר היא שולחת איתם בתיק גם קופסת בנטו.
היום אני ארצה לבחון איתכם, האם מדובר בקופסת אוכל תמימה, יצירה אמהית שתכליתה להגיד לילד ״אני אוהבת אותך כשאתה רחוק ממני״, או שאולי, בעצם, מדובר בכלי שרת בידי חברה פטריאכלית שבכלל מנציח את המיגדור העקשן של החברה היפנית שגם כיום רואה את מקומה של האישה בבית?

אבל לפני שנצלול אל נבכי הסוציולוגיה של הקופסה הזו, ראוי שנבין קודם כל, מה זה בנטו בכלל?
כדי להבין את ההגיון בהרכבו של הבנטו יש להתחיל בהבנת הרכבה של הארוחה היפנית שכן הבנטו הוא שרינק, כיווץ, של מגש האוכל היפני המסורתי.

ביפן לא קוראים לבנטו סתם בנטו. קוראים לקופסה הזו ״אובנטו״. האו מעיד על הכבוד הרב שהם רוחשים לה. החשיבות שהיפנים מייחסים לקופסת הבנטו מבוטאת בהוויה של הקופסה, זו איננה ״סתם קופסת אוכל״: המזון בה מדוד, מאורגן, מסודר ומעוצב עד לפרטים הקטנים ביותר. הפרזנטציה היא קריטית.

לקופסת הבנטו חמישה עקרונות חשובים:

1- חלוקה תזונתית ברורה: 3/6 פחמימה, 2/6 ירק, 1/6 חלבון

2- 5 צבעים בבנטו, גיוון- חשוב מאוד!

3- צפיפות, צפיפות היסטרית אם יורשה לי להדגיש. הצפיפות היא עקרון מנחה חשוב כי ככה אפשר לוודא שהקופסה הקטנה אכן תכיל את כמות הקלוריות המבוקשת וגם תצליח להתמודד בקלות עם טלטולי הדרך.

4- הגשה אסתטית. זה הכלל האחרון והחביב מאוד, חשוב בבנטו שהמזון יוגש באופן הכי הכי אסתטי שניתן. יפנים, אתם יודעים.

דרך קופסת בנטו אפשר לראות, למשל, מה היא עונת השנה, אפשר לדעת מייד באיזה אזור של יפן חי אותו ילד, מאיזה מעמד סוציואקונומי הוא מגיע, ואפשר אפילו לאמוד די במדוייק את גילו של הילד (!)

איך זה קורה?

הבנטו יכיל תמיד מאכלים מקומיים (באזורי החוף- יותר דגים, באזורי ההר- יותר טופו ובשר. לדוגמה).

הבנטו גם יכיל תמיד ירקות עונתיים, וגם "פלטת הצבעים" שלו תאפיין את עונת השנה:

לסתיו שמורים הצבעים החומים/כתומים.

לחורף שמורים צבעים לבנים/אפורים/כחולים.

לאביב שמורים צבעי פריחת הדובדבן, הלא היא הסאקורה- צבעים ורודים וירוקים.

לקיץ שמורים הצהוב, האדום, ובכלל צבעוניות מאוד ניגודית וחזקה.

לפי אופי המאכלים, והגיוון, ניתן לראות מה המצב הכלכלי של המשפחה.

לפי נפח הקופסה, ניתן לאמוד את גיל הילד באופן די מדוייק

ההנחה היא שתיבת אובנטו המלאה עד אפס מקום על פי החלוקה היפנית המסורתית (כפי שפרטתי בתחילה, 3:2:1)- תכיל ארוחה אחת לאדם יחיד בערך קלורי כגודל נפח התיבה. כלומר, תיבה בנפח 800 מ״ל לדוגמה, תכיל מזון בערך קלורי של כ-800 קלוריות- שמתאים לנערים ונערות בגיל 13-16. לילדים קטנים יותר תספיק קופסה בנפח קטן יותר- 400-600 מ״ל.

בסרטו של הייאו מיזאקי, השכן שלי טוטורו, ישנה סצנה בה סאצוקי, הבת הבכורה ממלאת את מקומה של אמה שמאושפזת בבית חולים, ומכינה קופסאות אובנטו לכל המשפחה. אפשר לראות מאוד בברור את הגדלים השונים של התיבות, למאי הקטנה תיבה קטנה, לסאצוקי עצמה תיבה בינונית ולאבא תיבת בנטו גדולה.

מקורות הבנטו נעוצים ככל הנראה במלחמות הסמוראים של המאה ה12 לספירה, ויש עדויות גם לגבי המצאותו של האובנטו אפילו ארבעת אלפים שנים לפני כן.

החייל היפני, יוצא מביתו, ממרכז חיו, ואשתו מתקינה לו קופסת אוכל לדרך בתוך תיבות עץ מצופות לק. אם תרצו- מנת קרב- אבל יפה, מוקפדת עד הפרט האחרון.

כשיפתח את הארוחה, במרחק קילומטרים רבים מביתו, ימצא החייל היפני דגם מוקטן ומכווץ של הארוחה המסורתית היפיפיה לה הורגל, דרישת שלום ייחודית וחד פעמית, מהבית.

עד למאה ה17 לספירה התפשטה תרבות הבנטו גם מחוץ לשדה הקרב.
מאקונוא׳וצי בנטו (幕 の 内 弁 当) שפירושו ״בנטו בין המערכות״ הופיע ביפן בתקופת אדו (המאה ה17 ועד המאה 19 לספירה), כקופסת אוכל שהוגשה לצופי תיאטרון הקאבוקי, בהפסקות. חלק מהופעות הקאבוקי נמשכו אז גם שמונה שעות, לא פלא שהצופים הפכו רעבים.

נוסעי הרכבת, שהחלה לפעול ביפן במאה ה19 לספירה, לקחו עמם אקי-בנטו (駅弁当 – "בנטו תחנות-רכבת", מנהג זה נהוג עד היום.

בנטו נאכל גם בדשאים, בחגיגות ההאנאמי (צפייה בפריחת עץ דובדבן).

באותם שנים, המאה ה19, גם החלו להפתח בתי הספר הראשונים באי. מאחר ובאותה תקופה לא הגישו ארוחות צהריים בבתי הספר, קיבלו התלמידים שקית בד ובה ארוזה קופסת בנטו מאימותיהם.

מלחמת העולם השניה טלטלה את יפן טלטלה עמוקה. הרס וחורבן פשו בכל.
יפן סבלה באותה תקופה ממשבר כלכלי נורא, נוסף על האסון החברתי והאקולוגי הקיצוני.

ארצות הברית, שהטילה את הפצצות, השקיעה ביפן מאות מליוני דולרים לשם שיקומה.

היפנים, כמו בתסמונת שטוקהולם (תופעה שבה אדם שחוה טראומה בידי אדם אחר- מייצר בתוכו רגשות חיוביים דווקא כלפי אותו אדם שפגע בו, שנתפס בעיניו כדומיננטי)-

התאהבו בתרבות האמריקאית.

הקלילות, העושר, ההגזמה, הרושם שהכל בא בקלות- היו ניגוד גמור ליפן הישנה. זה שבה את ליבם של הצעירים היפנים.
לאט לאט החלה לצמוח ביפן תרבות ה״קאואי״- שפירשו מתוק במובן חמוד, אבל ממש חמוד.

גם תרבות אופנת ההאראג׳וקו צמחה משם, וגם האובנטו קיבל תפנית חדה.

קופסאות העץ פינו מקומן לקופסאות מצועצעות מפלסטיק, צבעי מאכל נכנסו לבנטו, גבינה צהובה, נקנקיות וינר, ציורי דמויות מסרטים וסדרות. ושם חדש: קארהבן
קארה בן זה חיבור של שתי מילים: קריקטר ובנטו.
מדובר בבנטו שיש בו דמויות , חמודות, מוקפדות.

הרבה פעמים- דמויות מתוך סרטים אמריקאים ואנימה יפניות.
מילת המפתח- קאוואי. התוצאה- מרהיבה.

אמהות יפניות רבות משקיעות זמן רב בהכנת הבנטו.
קורסים פרטניים שמלמדים אמהות להכין קארהבן כהלכתו הם עניין נפוץ בטוקיו. ממש אופנה.

האנתרופולוגית פרופסור אן אליסון מאוניברסיטת דיוק (בספרה ״רצונות מותרים ואסורים: אמהות, קומיקס וצנזורה ביפן״ 2000)

מתארת את הרחבתו הסמלית של הקשר בין האם לילד ביפן הפטריאכלית, באמצעות האובנטו.

אליסון מסבירה שהאובנטו הוא יצירת אומנות שהכנתו דורשת מחשבה והשקעת זמן. האובנטו מסמל את אהבת האם לילד.
אליסון קובעת כי איכות הבנטו שעושה האשה, מעידה על טיבה כאימא, לא פחות.

באי היפני, ישנה הפרדה מסורתית בין תפקידי הגבר לתפקידיה של האשה: הגבר הוא המפרנס והאשה מטפלת בו, בילדים, בענייני הבית ובתקציב המשפחתי.

אנקדוטה שמבהירה את הנקודה יפה היא העובדה ששמות נשיים יפניים רבים מסיימים בסיומת "קוֹ". משמעות הסיומת הזו- "ילדה". סיומת שמלווה את האשה לאורך כל חיה, וכמו מסמלת את הציפיה ממנה, את הסטטוס החברתי שלה.

אורח החיים היפני מחנך את הנשים להעמיד את צרכי המשפחה מעל האינטרסים האישיים שלה. למעשה, עבור מרבית הנשים היפניות, הצלחה משפחתית, הצלחת הילדים- מהווה הגשמת השאיפות.

פתיחת האובנטו בגן ביפן היא סמלית מאוד, לפניה שרים הילדים שיר תודה לאב המפרנס את המשפחה ולאם שהתקינה להם את האובנטו.

ה"אובנטו" אם כן , יכול בהחלט להתפרש כעמוד טווח חשוב בחברה היפנית הפטריאכלית והמסורתית, לקיבוע מעמד האישה בבית.

אבל אולי בכל זאת- הוא בכלל דרך להענקת מתנת האהבה האולטימטיבית?

כמי שבעצמה עושה אובנטו כבר כמה שנים, ומשקיעה גם בתוכנו, שיהיה בריא וטעים, וגם בנראות שלו מחד ובמציאת תהליכים לקיצור הדרך לצורך הכנה מהירה יותר של הקופסה היפנית- מאידך, אני יכולה להעיד שאני אישית לא רואה אותו כמכשיר אנטי פמינסטי מדכא.

ייתרה מזאת, אני אישית דאגתי שהפטנט היפני של הבנטו יכנס ויצבור פופלאריות גם ישראל.

כי כשילד, בכל מקום על פני הגלובוס, גם בישראל, פותח בהפסקת עשר קופסת אוכל מוקפדת, ויש שם ארוחה חד פעמית, שנוצרה בדיוק ובמיוחד בשבילו, באהבה- אין לזה תחליף.

וזה כנראה הקסם האמיתי.

כתיבת תגובה

פשוט לשחק באוכל

דברו איתי

עקבו אחרי

דפים שעשויים לעניין אתכם

ליצירת קשר

סגירת תפריט